ISSUE 4 · SPRING 2010


 

 


READ THIS STORY

       IN ENGLISH

   BACK TO ISSUE 

            HOME

           ISSUES

    SUBMISSIONS

       MENTIONS

  REVIEWS BY AZ

        ABOUT US


Copyright © 2010

Larry Lefkowitz





ההיכרות

LARRY LEFKOWITZ
 
 

יוסף נחשב למוזר בעיני הדיירים האחרים בבנין שלנו. הוא מעולם לא נדנד להיות חבר בוועד הבית. "לא כדאי להרגיז את יוסף," הפך כמעט לפתגם בפי הדיירים. יוסף לא היה נשוי. ובכן, לא במובן המקובל; כלומר – אבל אני מקדים את המאוחר.

יוסף היה סנדלר. אהבתי לבוא לחנותו כדי שיתקן את סוליות נעלי, או את לעקביהן או כדי שיוסיף להן חדשים, אם לא ניתן היה להציל את הישנים. יש לי חיבה יתרה לארומות העור והדבק שבחנות, ארומות שאני מוצא אותן מרעננות. מימי ילדותי נמשכתי לסנדלריות שבהן הייתי מרותק לעבודת הסנדלר המוציא מסמרים מבין שפתיו ותוקעם בסוליית הנעל שעל ברכיו, או מפעיל את מכונת-התפירה, או עובד על הנעל על הסדן. בנוסף להנאתי מהסנדלרייה שלו, אני מחבב את יוסף. למעשה אף אחד אינו באמת 'מחבב' את יוסף משום שהוא דוחה מדי, אך עם זאת הוא מעניין. אני נמשך לאנשים מעניינים; אנשים "חביבים" מדי משעממים אותי. לפעמים היה יוסף תופס אותי בוחן אותו, ומחזיר לי מבט נוקב; פעמים אחרות היה נראה כי הוא משועשע מכך, וצלו של חיוך היה מופיע על שפתיו. היה זה דבר מה כשלעצמו, כי יוסף בקושי חייך, שלא לדבר על צחוק.

יוסף היה גם הרופא האישי שלי. אפקטיבי יותר, על פי ניסיוני, מרופאי קופת-החולים מה גם שלא הצטרכתי להמתין בתור עבור שרותיו. הוא התמחה ברפואה בלתי-קונבנציונאלית – שנקראת היום רפואה אלטרנטיבית – עוד טרם הייתה זו פופולארית כל כך.

נפוצו שמועות על כך שיוסף היה מרפא, אולם אף איש אחד לא דיבר על כך בגלוי. הוא לא התאים לדמות הרופא החביב שהוכשר לדפוסי התנהגות מחניפים ביחס לחולה. היו לו תווי פנים מחודדים וצנומים, הניכרים בגברים רבים מאזור האטלס במרוקו. שם גדל יוסף כילד, ונאמר עליו שרכש את כישרונותיו הרפואיים מאביו. וכן מספר – "ספר השמות" – שהיה אסור על כולם פרט לבעלי ידע ייחודי (כמו שהיה פעם ח''ן). היו גם לחשושים על כך שהוא גרש שדים, או שהעסיקם לצרכי מרפא או לתכליות אחרות. והוא אף היה נשוי לאחת!

את השמועה האחרונה שמעתי מגברת קשישה ממוצא מרוקאי, שלה עזרתי מדי פעם בנושאי את עגלת הקניות המלאה שלה לדירתה שבקומה הרביעית. היא הואילה בטובה לספר לי אודות השמועה, מספר שבועות לפני שהעתיקה את מקום מגוריה. אני תוהה לו הייתה מספרת לי זאת אם לא הייתה מתעתדת לעבור, ובכך ליצור מרחק-מה בינה ובין יוסף. חייכתי כשאמרה לי שסופר שיוסף היה נשוי לשדה, על אף פי שלא יכולתי להימנע מלהניד ראשי באי-אימון. הזדמן לי להזכיר את דבריה, כקוריוז כלשהו, כשלקחתי זוג נעלים אל יוסף כדי להתקין בהן סוליות חדשות.

. . .

ציפיתי שיוסף יצטרף אלי בצחוק לשמע הטענה; בסדר, בחיוך, כי יוסף לא היה מן הצחקנים, כפי שאני סבור שהזכרתי כבר; לכל הפחות, מעולם לא ראיתיו צוחק. לכאורה אזור הרי האטלס ייצר מעט קומיקאים. לא, יוסף לא הצטרף לצחוקי. הוא פשוט הנהן בראשו. חשבתי שהנהן בהערכה לבדיחה שסיפרתי לו. אך לא זה היה המצב, כפי שגיליתי כשבחרתי להוסיף: "סיפורי הסבתא האלה משעשעים."

יוסף הביט בי באחד מהמבטים חמורי הסבר שהוענקו לי אי פעם. אפילו חמור יותר מהמבט בו הקפיאני פעם סבי כאשר בגיל צעיר, כבדיחת מתנה מיוחדת לרגל יום הולדתו, מילאתי את נעלי-הבית שלו ב"עמבה" האהובה עליו. מיהרתי לשאול את יוסף אם אמרתי דבר-מה שפגע בו. "לא," אמר, "אבל גברת בוסקילה לא סיפרה סיפור סבתא."

"נעמדתי שם פעור פה. "אתה לא מתכוון – ?!" קראתי.

"הייתי נשוי לשדה," אמר לי בסתמיות כאילו אמר שקבוצת הכדור-סל מכבי תל-אביב תשיג את תואר הליגה.

בדקתי היטב את תווי פניו המחוספסים כאות לכך שהוא מותח אותי. לא מצאתי מאומה.

"מדוע?" יכולתי רק לשאול, בשל אי-יכולת לומר דבר מה אחר. לא רציתי להמשיך לסתור את דבריו, ועם זאת לא יכולתי להביא את עצמי לקבלם.

"אם זקוקים לעזרתו של שד, צריכים לפעמים להינשא לאחת," ענה יוסף לשאלתי.

כן, היה היגיון מה בכך, הרהרתי. יחד עם זאת תהיתי מדוע יהיה אדם זקוק לעזרתו של שד. ואז נזכרתי בשמועות על כך שהוא משתמש בשדים לצרכי ריפוי. סברתי שהאסטרטגיה העדיפה היא לא לומר כלום. לאמיתו של דבר, לא ידעתי מה לומר. יתכן שיוסף חש באי-הנוחות שלי, או ידע שלא הייתי דברן גדול. ומבלי להוסיף לדבר בנושא, הוא נתן לי את נעלי המתוקנות; פירשתי זאת כאות לכך ששוחחנו במידה מספקת לאותו היום.

אינני בטוח שלימים זכר יוסף את שיחתנו. אני זכרתיה. לא יכולתי להוציאה ממוחי.

ושם גם הייתה נשארת השיחה - אילולא הערב ההוא בו הוזמנתי למסיבת פורים. בדרכי למסיבה, כשירדתי במדרגות מחופש ל'חתול במגפיים', נתקע מגפי השמאלי בחריץ מתחת למדרגה ומשך החוצה את העקב. דילגתי ברגל אחת לכניסה הבאה ולמעלה על המדרגות לדירתו של יוסף, בתקווה שיוכל לעשות עבודת תיקון מהירה. ידעתי שהיו בדירה כמה כלים לצורך תיקונים מינוריים. הקשתי בדלת (צלצול בפעמון דירתו נדמה איכשהו כהפרעה). יוסף פתח את הדלת וארשת של אי-הבנה הופיעה על פניו; ואז ככל הנראה הבין את הקשר בין תחפושתי לעובדה שהיה זה פורים.

המגף שלי," אמרתי, מרים את החפץ הפגוע. יוסף הניד ראשו, ואז התבונן בתחפושתי בעניין מסוים. "'חתול במגפיים', הסברתי על רגל אחת. "או 'חתול במגף אחד'," הוספתי, בטופחי על המגף שאחזתי ביד אחת עם האגרוף של ידי האחרת. "החתול השובב מסיפור הילדים," הבהרתי עוד. הוא המשיך לבהות בתחפושתי, מצחו חרוש קמטים. "משהו לא בסדר?" שאלתי. "הכול בסדר, אבל יש בך משהו מוכר – אה, אתה מזכיר לי את אשתי – יש משהו חתולי במראה שלה."

איזו אישה? תהיתי. מיד צצה במוחי השדה עליה סיפר לי פעם שהייתה אשתו. אך עתה אמר שהיא הינה אשתו. האם הוא מתכוון שהוא עדיין נשוי לה?

כנראה שהוא קרא את מחשבותיי. "אתה רוצה להכיר אותה?" שאל. "היא תאהב את התחפושת שלך." תהיתי אם הוא לא שתה יותר מדי ערק – יוסף אהב לשתות ערק – אולי דווקא היום, בנאמנות למצוות פורים לשתות 'עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן', שלא לדבר בין מרדכי לחתול במגפיים. נדמה היה שהוא עקב אחר מחשבותיי מבלי שום קושי. "גם אשתי אוהבת ערק," אמר.

"אשתך?" שאלתי, כעת בחשש.

"אשתי," אישר.

"אשתך," שניתי.

"השדה," הבהיר. "ספרתי לך עליה פעם."

"נכון," אמרתי, כמעט בלחישה. חששתי שסירובי לפגוש אותה, כפי שהציע, עלול להעליב אותו, או אותה, או את שניהם. הגעתי לגיל בו לא לקחתי סיכונים: הימנע מבעיות, היה המוטו שלי.

הוא הציע לי כיסא.

יכול להיות שאצטרך אותו, חשבתי.

"אין צורך לפחד," הוא אמר. "לאמיתו של דבר, פחד דוחה שדים."

אמירה זו לא חיזקה את בטחוני.

"אולי כוס ערק יעזור?" אמר באהדה, סטייה נדירה מדמותו הנוקשה הרגילה.

הנהנתי בראשי, זה יעזור.

הוא לקח את בקבוק הערק שהיה מונח על השולחן ומלא כוס גדולה עד לשפתיה. אין מארח נדיב יותר על פני האדמה מאשר מרוקאי לאורח בשעריו.

רוקנתי את הכוס במכה אחת. מיד הרגשתי פחות חרד.

"לפני שתפגוש אותה, מוטב שאסיר את המלח מעל השולחן," אמר יוסף. "שדים נרתעים ממלח." הוא נטל את המלחייה, הניח אותה איפשהו, וחזר עם חבילת סוכר אותה פתח והניחה על השולחן. "שדים אוהבים סוכר," הסביר.

הוא החל למלמל איזה מין לחש ריתמי שנשמע כסדרת שמות, אם כי שמות חריגים. הבטתי בו בחצי עין; בחצי השני חששתי מלהביט בו.

ברגע שהפסיק למלמל את השמות הופיעה ליד המקום בו ישב אישה גוצה ונמוכת קומה. חרף העובדה שהתקשתה לראות מעל לראש השולחן, עיניה הירקרקות נדמו כמתרחבות לפתע, ומקבלות זיק כאשר נפלו על חבילת הסוכר, או יתכן שהיה זה על בקבוק הערק. יתכן שרק דמיינתי זאת, שכן נזהרתי שלא להביט בה ארוכות פן ארגיזה. דבר אחד בכל זאת היה ברור מאליו: היא לא נראתה כמו לילית, לא יפה כל כך ואף לא מאימת כל כך. ובעלה צדק: היה דבר מה חתולי בפניה ואף בגזרתה.

"אשתי – ז'קלין," אמר יוסף ביובש אם כי באופן ענייני.

קמתי על רגלי לכבודה. עם זאת לא יכולתי לומר את שמי, להציג את עצמי. פשוט עמדתי שם, אילם ונייח כמו אשת לוט אחרי שהביטה חזרה לעבר סדום. אשר הפיכתה למלח הייתה אולי ההשראה להיקש.

יוסף עשה את ההיכרות למעני, סימן לי בתנועת ידו לשבת, ועשה אותו דבר לגבי ז'קלין. שנינו התיישבנו.

שוב ספק הבטתי בה וספק פחדתי להביט בה. המחשבה: את באמת שדה, גברת? עלתה במוחי.

"כן" היא אמרה במעין קול צייצני.

"זה נחמד מאד," שמעתי את קולי אומר, אם כי הוא נשמע לי בלתי משכנע.

"לא אפגע בך," היא אמרה, כנראה חשה באי-נוחותי. "אחרי הכול, אתה חבר של בעלי."

אכן הרגשתי, לפתע, ידידות עזה ביותר כלפי יוסף, ונדתי בראשי כדי להדגיש את חיי הנצח של ידידותנו.

"האם תרצה להכיר את ילדינו?" היא שאלה.

לא ידעתי מה לענות.

יוסף, יבורך הוא וזרעו, בא להציל אותי. "אני חושב שהוא ראה מספיק ליום אחד. בנוסף כדי שלא נגרום לו לאחר למסיבת הפורים שלו."

"מסיבת פורים!" צווחה אשת יוסף במין קול חריקה, ומחאה כפיה, או יותר נכון בכפות רגליה החתוליות. "האם גם אנחנו יכולים ללכת, בעל?" שאלה אותו, בחיוך שנדמה לי מוכר איכשהו; במשך כמה ימים לאחר מכן ריחף החיוך במוחי עד שהצלחתי למקם אותו: חיוכו של "חתול הצ'שייר" בסיפור הנודע של לואיס קרול. ספק אם חיוכה של אשת יוסף שימש לו השראה, אך לך תדע?

יוסף התנגד לבקשתה של אשתו: "אני חושש שבלי תחפושת, ז'קלין, תתבלטי כשגרתית מדי לעומת כל התחפושות המוזרות."

אם אמרתי מקודם שיוסף היה נטול חוש הומור, אני חוזר בי. ועם זאת, במבט לאחור, אינני בטוח שהוא התבדח.

יוסף ואני מעולם לא דיברנו שוב אודות אשתו. בחנותו, דיברתי על נעלים או על מזג האוויר בלבד, או האם בית''ר תצליח סוף סוף להעפיל למחצית העליונה בדירוג הליגה. אני אומר שיוסף לא הזכיר את אשתו (או ילדיו) שוב אי-פעם, ובכל זאת לפעמים עלה חיוך דק על שפתיו, והנחתי שהוא נזכר בערב פורים ההוא. למחרת יום פורים, התפטרתי מתחפושת החתול במגפיים; לא הייתי בטוח שז'קלין תפסה שזאת הייתה תחפושת ולא רציתי שום ביקורי פתע מצידה, חתול לחתול, כביכול. ככל שפחדתי ממנה, פחדתי מיוסף עוד יותר – למרות היותו שקט, גבר מהרי האטלס עלול שלא לאהוד ביקור של אשתו, שדה או לא שדה, אצל גבר אחר. רק כדי להיות בטוח, אני שומר מלחייה בכל חדר. ואם קיצצתי בסוכר, זה לא רק בשל המלצת רופא קופת-חולים.