ISSUE 2 · SPRING 2009




READ THIS STORY

      IN ENGLISH

   BACK TO ISSUE 

            HOME

           ISSUES

    SUBMISSIONS

       MENTIONS

  REVIEWS BY AZ

        ABOUT US


Copyright © 2009

Larry Lefkowitz

האדונית במפרץ

LARRY LEFKOWITZ



     בשעת הצלצול, שנרשם כהלכה, שנתקבל בשעה שש בבוקר בתחנת משטרת מחוז יפו, שרר חמסין שלא נודע כמותו בעיר ובארץ. כשסמל ראשון דהאן הרים את השפופרת באדישות, קול נסער הודיע מעברו השני של הקו: "יש אישה שם במפרץ שכבולה בשרשרת לסלע, כבדה חשוף וציפור מכרסמת אותו!"

 

     דממה נשתררה בקצה המשטרתי של הקו, שנגרמה בחלקה משוויון הנפש הטבעי של סמל ראשון דהאן – שהוא הרי ותיק במחוז יפו ואחד ש"ראה הכול" כפי שהוא עצמו נטה לאמת – וחלקה נגרם עקב העובדה שהסמל הטוב נתקל במשך השנים בלא מעט טלפונים של מטורללים.

 

     כמו כן אין לשלול כגורם את השפעת החמסין. חמסין תמיד מעלה את רף האקסצנטריות. דהאן כבר ניגב את מצחו בממחטה, למרות השעה המוקדמת. הודעת המטלפן כללה מספר כה רב של אלמנטים מוזרים, שדהאן כמעט התפתה לייעץ לו "להגיד שהחיינו" ולטרוק את השפופרת. אך בזוכרו את הצו נגד שמחה לאיד של הזולת, ביחד עם האזהרה הרמוזה באיוב לד, ז': "מי-גבר כאיוב ישתה-לעג כמים," שאל בסוף: "הכבד שלה, אה?"

 

     "נכון."

 

     "כבול בשרשרת לסלע."

 

     "האישה, כן."

 

     דהאן החזיר את הממחטה לכיסו. "קרוב לוודאי שזה פעלול לפרסום -- או מחאה פוליטית – איזושהי שמאלנית כבלה את עצמה לסלע. חוץ מהחלק על הכבד. אתה בטוח שהיא לא החזיקה פיצה ענקית שמשכה ציפור חלבית?"

 

     "בוודאי שלא. אני מזהה כבד כשאני רואה אותו."

 

     "לפי זה, אני משער שאתה מתכוון שהכבד שפוך או כל מה שכבדים עושים כשהם מחוץ לגוף."

 

     "הוא שפוך. ועוד איך!"

 

     "ומה מכרסם" ... דהאן עצר עצמו, מבלי יכולת להביא את עצמו לחזור על המשפט המטורף.

 

     המטלפן חסך לו את הטרחה. "ציפור מכרסמת אותו."

 

     "ובכן, זה ההסבר," אמר סמל דהאן בחביבות. "זאת אומרת שאם הכבד שם, למה, לעזאזל, שציפור לא תפיק את המרב. ציפורך היפואית הרגילה אינה בעלת כושר הבחנה דק."

 

     "אתה לא מאמין לי," אמר הקול בצד השני של הקו בנימה פגעת.

 

      דהאן החליט שלא לשאול את המטלפן אם הוא ראה גם את הגולם מפראג משתזף על שפת הים. "נו, בוא נגיד שיש אלמנטים בסיפור שלך שמעלים שאלות מסוימות."

 

"תשמע, מפקד –"

 

"סמל."

 

"סמל – אני פשוט ממלא את תפקידי כאזרח. אישה-כבד-ציפור – אלה העובדות. מה שתעשה עם העובדות האלה תלוי בך."      

 

      "בסדר, בסדר, אזרח נאמן, נבדוק את המצב. אומרים שאני שוביניסט, אבל אפילו אני יכול להזדהות עם אישה מסכנה שהכבד שלה מהווה ארוחת בוקר מלאת ברזל לאיזושהי ציפור."

 

     המטלפן ענה בטון מרוכך, "בבקשה תעשה זאת, אני בטוח שהיא תעריך את זה."

 

     ברגע שסגר את הטלפון, שכח סמל דהאן את האישה והציפור.

 

    אלא שלא לזמן רב. מטלפנת שנייה הודיעה על קיומה של אישה קשורה בשרשרת לסלע וציפור שמנקרת את כבדה. "את בטוחה שאלה לא המעיים שלה?" שאל אותה דהאן וטרק את השפופרת.

 

     כאשר צלצל שלישי ואחריו רביעי שדיווחו על סיפור דומה, השערתו של דהאן בדבר מתיחה מאורגנת היטב על ידי משפחתה של אשתו החלה להתפוגג. עשרים טלפונים לאחר מכן, כשהגיעו מים עד נפש, זימן דהאן למשרדו את ווינשטיין, השוטר החדש ביותר בתחנה. דהאן לקח את ויינשטיין תחת כנפו, וכעת בא תורו של ויינשטיין לגמול לו.

 

      "הסכת ושמע, ויינשטיין, קיבלתי בונבוניירה בצורת טלפונים כאלה שמתלוננים על איזשהי פוסטמה במפרץ ש – טוב, לך לך לשם נחשון שלי עם סירת מנוע ותראה אם משהו חריג קורה לאיזושהי אישה שקשורה לאיזשהו סלע."

 

      "קשורה לסלע?"

 

      "נו, זה מה שהמטלפנים אמרו. קרוב לוודאי שזה פעלול פרסומת לאיזשהו בושם חדש." דהאן לא הזכיר את הכבד.

 

      חמישים צלצולים לאחר מכן – צלצולים שגרמו לזאהן להתמיד בשפשוף של החמסה (אותה שמר על שרשרת בכיסו כהגנה נגד העין הרע) בתקווה שזה יפעל בהצלחה, למרות החמסין, וכנגד המבול הארור של צלצולים, שגמרו לו להרגיש כאילו הביטוי "כולי אוזן" אינו מליצה – חזר ויינשיין. הטלפונים היו ממשיכים, אלמלא דהאן, שעייף מלחזור כמו בטראנס ש"העניין בחקירה", הסיר את השפורפרת מהמכשיר. היה זה בניגוד לנהלים, אך דהאן, כראוי לבעל ניסיון רב-שנים, היה גמיש במיוחד בנוגע לנהלים.

 

       ויינשטיין, טיפוס מעוגן במציאות בדרך כלל, עמד לפניו, חיוור-פנים, שרוי במין טמטום חושים, דהאן ייחס את שתי התופעות לחמסין. בניגוד לחוסר התנועה של גופו,  

 

היו ידיו של ויינשטיין מפרפרות באוויר כמו ציפורים שפוזרו על ידי רעש פתאומי, בעוד שריבונם עמד חסר יכולת לומר דבר לכמה רגעים. "סמל דהאן," הצליח לגמגם סוף סוף: "יש אישה כבולה לסלע שם במפרץ ו ..." השתתק.

 

     "וציפור לועסת את הכבד שלה," אמר דהאן.

 

     לסתו של ויינשטיין צנחה: "איך ידעת?" 

 

     דהאן עט על הטירון המסכן וחבט באגרופו על השולחן. "מי מסית אותך לעבוד עליי, ויינשטיין?"

 

    "אף אחד, מפקד. ראיתי את זה בעיניים שלי. הציפור הזאת, כמו משהו מרומאן של פו. והכבד הזה שהיה שפוך כמו משהו בציור של סלבאדור דאלי. אני בחיים לא אוכל כבד שוב. אפילו לא את יכבד הקצוץ של אמא שלי. במיוחד לא כבד קצוץ."

 

     "בוא איתי, ויינשטיין."

 

     "לאן?"

 

     דהאן נעץ בו את עיניו במבט שגרם לפושעים רבים ורעים לעבור לעמדת התגוננות. "לאן עוד? לאישה הארורה על הסלע הארור עם הכבד הארור."

 

      דהאן מינה את לוי לאחראי כשהוא, דהאן, יצא, ונתן לו רשימת דברים לעשות. ואחד שלא לעשות – הדגיש דהאן – : לא להניח את השפורפרת על המכשיר עד שיחזור.

 

     כשסמל דהאן חזר, בערפול חושים לא שונה מזה של ויינשטיין כשזה חזר, הודיע לו לוי שזבולון, ראש העיר, ביקש שיפגוש אותו. מיד. ולא נדרש פרוש רשי כדי לדעת מדוע.

 

     למרות שהיחסים בין דהאן לזובולן התנהלו, בדרך-כלל, על מי מנוחות, במקרה הזה ראש העיר, לאחר מלמול ברכת שלום, זרז את דהאן לשבת במשרדו ורפרף מעל השוטר כמו איזשהו ציפור-טרף עצבנית. "מהי לדעתך הדרך לטפל ב ... סוגיה הזו במפרץ, סמל," לא בזבז זמן לפני ששאל.

 

      דהאן לא הניד עפעף. "אני לא בטוח שאנחנו יכולים לעצור אותה על חשיפת כבד בפרהסיה. חלקי גוף אחרים, כן, אבל חשיפת-כבד אינה אסורה."

 

     "אני לא רוצה שתעצור אותה. יש בעיות מסוימות עם הגישה זאת."

 

     דהאן השיב שישמח להוציא לפועל כל גישה שיחשוב עליה ראש העיר ברגע שיטרח להציע.

 

     ראש העיר פסע הלוך ושוב במשך כמה דקות. מדי פעם הביט בדהאן כאילו רצה לומר לו משהו, אך כל פעם נדמה שהתחרט, כמי שכפאו שד. ואז עצר כבודו והביט בשוטר. "נזכרתי במשהו שלמדתי באוניברסיטה. משהו אודות מיתוס יווני על אישה – בשם אנדרומדה – שנכבלה לסלע וציפור כרסמה את מעייה."

 

    אור ליהודים, חשב דהאן אך הסתפק בהפטרת "באמת?, בטון ניטרלי.

 

    "טלפנתי לפרופסר ברומפמן באוניברסיטת תל אביב – הוא מומחה למיתולוגיה. הוא אישר את דיוק זכרוני."

 

     "על המיתוס היווני של האנדראה הזאת והציפור הרכבה."

 

     "אנדרומדה. כן."

 

     "ומה שאני ורב-טוראי ויינשטיין ראינו במפרץ יפו היה מיתוס ולא, נגיד, פרומו של התנועה לשחרור האישה." הוא עמד להוסיף, "מצד שני, האישה לא הייתה יעל.

 

דיין," אך החליט שלא להשליך לחלל האוויר אמרת כנף זו כי האחרונה וראש העיר השתייכו לאותה מפלגה פוליטית.

 

     "כך אני חושב. העובדות משתבצות במיתוס באופן מדויק."

 

     דהאן סבר ש"עובדות" לא משתבצות ב"מיתוס" אבל לא היה זה הולם לסמל להראות לראש העיר מאיפה משתין הדג הוורבלי. "ובכן, אולי אנחנו יכולים להתנהג כמו המיתוס ולהתעלם ממנה."

 

     "ניסיון יפה, דהאן. אך ישנם סיבוכים."

 

     "כמו?"

 

     "יחסינו עם ממשלת יוון נמצאים כרגע בפרק זמן רגיש. זה אינו זמן מתאים לאתגר אחד מהמיתוסים שלהם אם אפשר להימנע מכך. בנוסף לזה, שר התיירות שלנו יושב לי על הראש. הוא רואה פוטנציאל תיירות ענק לביקור באתרי תיירות דרך צי של מיני-סירות. לא משנה שרשות הנמל כבר מחשיבה אותה כסכנה לתנועה בגלל כל אנשי הסירות שכבר צופים בה."

 

     "ולשר הבריאות יש קרוב לוודאי דעה בעניין – כאן אני מתייחס לכבד החשוף."

 

     ראש העיר קימט את מצחו. "הוא עוד לא התנפל עליי בקשר לזה."

 

     דהאן חייך.

 

     "משהו משעשע אותך, דהאן?"

 

     מה ששעשע את דהאן הייתה המחשבה שהתמזל מזלו שהוא אינו ראש העיר. הוא מלמל משהו בהתחמקות אודות כיצד אפילו עקידת יצחק לא הייתה מוגנת מפני חקיינים יוונים מזויפים.

 

     אולם ראש העיר לא שמע. "אותה ציפור – אולי אנשי גן החיות יכולים ללכוד אותה. זה יעזור לבחינה של הכבד. וייתכן שסגל כירורגים מביילינסון יהיו מסוגלים לדחוס אותו פנימה שוב."

 

     דהאן נענע בראשו. "הפתרונות שלך מעשיים מדי. אתה מתעסק כאן עם מיתוס. אתם האשכנזים חושבים שהגיון מסוגל לפתור הכול. תאמין לי שיש לך כאן משהו הרבה יותר קשה. ייתכן שכדאי לנסות את 'הזיו של יפו.'"

 

     "'הזיו של יפו'?"

 

     "רב הפלאים. המשפחה של אישתי נשבעת בשמו. אחיה –" דהאן השתקק. הדבר האחרון שנזקק לו הוא להיכנס את האח של אישתו לכל זה. "טוב, אורים ותומים."

 

     אחרי שדהאן יצא, החליט ראש העיר שיכול להיות שהשוטר צודק וזה עניין לענות בו. בכל מקרה, היה שווה לנסות. ראש העיר אירגן שבן דודו של הייחצ''ן שלו, מי שהיה חסידו של הזיו, ייגש אליו בקשר לקושיה.

·     ·     ·

 

     "ובכן, אמר ראש העיר לבן דודו של היחצ''ן כשהאחרון הביא את הראשון לדווח לראש העיר אודות פגישתו עם הזיו.

 

     "הזיו התעניין מאוד בבייתך. הוא תהה אם ייתכן שהציפור אינה אלא זיז-שדי, ציפור שהשם ברא ביום החמישי של הבריאה. ציפור שבקץ הימים, הצדיקים יתאספו לסעוד עליה בסעודת-משיח, שבה המלצר השמיימי יהיה משה עצמו! אך, הוסיף הזיז, ביום חמישי, ביום שנבראו בו כל עוף, בו נבראו גם הדגים."

 

     ראש העיר קטע את דבריו. "מה הקשר בין הדגים לעניין. יש לנו ציפור בלבד!"

 

     בן הדוד פרש ידיו לרחווה, לא בלתי דומה לזיז עצמו. "הן העופות והן הדגים שטים – הראשון שט באוויר והשני שט במים. אלה דברי הזיז. ולווייתן נברא עם שאר הדגים. כשם שזיז-שדי מלך העופות, כך לוויתן הוא מלך הדגים."

 

     שוב פעם קטע אותו ראש העיר. "יש לנו בעיה מספיק גדולה גם בלי שתכניס לווייתן לתוכה."

 

    "לא הכנסתי. הזיו הכניס. ויש גם קשר, כפי שציין הזיו. זיז תולה רגליו על סנפירו של לווייתן. בקץ הימים לווייתן ייקרע על ידי זיז, והשני יישחט על ידי משה. הן לווייתן והן זיז יוגשו בסעודת הצדיקים."

 

      "נחמד מאוד," אמר ראש העיר. "זהו זה? – זה כל מה שהיה לזיו לומר על הבייעה? שום דבר קונסטרוקטיבי על הציפור שלנו, בימים האלה בזמן הזה. הציפור שלנו אינה זיז, לפי דעתי."

 

      בן הדוד שתק במשך כמה רגעים. כשדיבר, אמר: "וישנו העורב."

 

      "אהה," אמר ראש העיר, משפשף את ידיו. "הציפור שלנו."

 

      "הזיו אמר שנח שלח את העורב מהתיבה, וזה לא הצליח. והיה זה העורב שהסית את בעלי החיים שלא יישמעו לקולו של נח שציווה שלא לפרוץ בזנות (כלומר להיות נאמן לאישה אחת)."

 

      ראש העיר הסמיק, אך התאושש עד מהרה. "אם לצטט את העורב: 'שוב לא עוד'." 

 

     "הזיז ציין שבכל זאת נח קיבל את העורב בחזרה לתיבה כיוון שעוף זה עתיד לספק מזון לאליהו הנביא."

 

     "האם הזיו נתן עצה מעשית  על מנת לפתור את הסוגיה," התעקש ראש העיר. "אודות הציפור שלנו ונימפת המים שלנו שכבולה לסלע במפרץ?"

 

     "זיו פסק שזה 'עניין יווני, וגם מיתוס' ... חבל שאנו כל כך קרובים לחנוכה."

·     ·     · 

 

     מיותר לציין שזמן קצר לאחר מכן הייתה כל הארץ כמרקחה. מעט לאחר מכן נכבש גם העולם על-ידי "האדונית במפרץ," כפי שכונתה על-ידי הCNN- או "אנדרומדה" כפי שכונתה על-ידי ה- SKY NEWS . ובדיוק כאשר נראה שהמזכיר הכללי של האו''ם עומד לבוא באופן אישי לחקור את העניין (למרות מחאתה של ישראל), בוקר אחד היא נעלמה. וכך גם השרשרת, הכבד, והציפור.

 

     אף אחד לא מסוגל היה להסביר מדוע. אחדים סברו שייתכן שהיה זה משום שמפרץ יפו מזוהם. וטעמים אחרים הוצעו, בייחוד בכנסת: רובם מטיב פוליטי חד-צדדי שאינם ראויים שיחזרו עליהם כאן. ונפשו של אחד העם בשם דהאן הייתה כציפור שנמלטה מפח יוקשים.על דבר אחד הסכימו כולם: סיום החמסין. השמיים נראו כמו טלית שכולה תכלת.

 

     לימים דווח על מראה דומה סמוך לאי אלקטרז שבמפרץ סן פראנסיסקו: אודות אישה כבולה לסלע עם ציפור שמתנהגת באופן קומה לכבד השפוך באופן דומה. ומראה אחר כזה הסמוך לפסל החרות.

 

     "ישמחו איים רבים," הייתה תגובתו של דהאן. "כנראה אנדראה תפסה ראש וירדה לאמריקה."

 

     "הגיוני," הסכים ויינשטין. "יש שם שני מומחים לכבד בעלי שם עלמי."

 

     "הסבר מתקבל על הדעת," אמר דהאן. "הקמצנים בני קמצנים האלה, בעלי הלב הערל שעל הר אולימפוס, חשבו קרוב לוודאי בהתחלה שהם יכולים לבצע את זה מהר יותר וזול יותר בסמוך לביתה. נותר לנו רק לברך על המוגמר."

 

     ההסטוריונים החדשים יטענו שכל זה לא אירע בכלל. אך הם האנשים האחרונים שניתן לסמוך עליהם כאשר מגיעים לנושא המיתוסים.